ת''ל שדך. פאת שדך ומיותר הוא דהא כתיב קציר ארצכם אלא לרבות את האילנות:

ת''ל בארצכם. כל שגידוליו מן הארץ:

אין לי אלא קוצר וכו' קוטף מנין כצ''ל וכן הוא שם שקוטף את המלילות ביד ואינו עוקר עם השרשי:

גמ' ובקצרכם וכו' ברייתא היא בת''כ פ' קדושים:

והחרובים וכו' ולאו דוקא אלו שחייבין בפאה אלא קתני אלו ודומיהן:

ובאילן האוג. פרי אדום קירנאל''ו בלע''ז ורמב''ם פי' אילן העושה אשכולות אדומות והן ראוין לאכילה ובערבי קורין לו סימוק:

ומכניסו לקיום. למעוטי ירק דסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות שאע''פ שלקיטתן כאחת אין מכניסן לקיום שאינו מתקיים אלא מתעפש מיד:

ולקיטתו כאחת. למעוטי תאנה וכיוצא בה מן האילנות שנלקטים הפירות ראשון ראשון מה שמתבשלים בהם דכתיב קציר וסתם קציר דבר המתבשל הרבה ביחד:

וגידוליו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות שאין להם שורש בארץ וגידוליהם מן האויר ואין חייבין בפאה דכתיב קציר ארצכם:

ונשמר. למעוטי הפקר שאינו נשמר ואינו חייב בפאה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם פרט להפקר שכבר הוא נעזב:

מתני' כלל אמרו בפאה כל דבר שהוא אוכל. למעוטי ספיחי סטיס וקוצה שהן ממיני צבעים כדאמרינן פרק כלל גדול בשבת דף ס''ח ונקט למעוטי הני ולא קאמר למעוטי כל דברים שאינן אוכל משום דהני חזו קצת לאכילה ע''י הדחק וקמ''ל דלא חשיב אכילה דידהו כדדריש לה בת''כ קציר מה ת''ל מה קציר מיוחד שהוא אוכל ומהאי טעמא נמי לא נקט סטיס וקוצה עצמן דהני לא חזו כלל א''נ להכי נקט ספיחין משום דאין דרך ללוקטן לסטיס וקוצה בשנה שנזרעים אלא לבסוף ד' וה' שנים שהשרשים מתפשטין וגדילין והם עיקר הצביעה:

והתבואה והקיטנית בכלל הזה. כלומר כל התנאים האמורים ימצאו בתבואה וקטנית. תבואה נקראו כל חמשת המינין חטה ושעורה וכוסמת ושבולת שועל ושיפון. קטניות. פולין ואפונים ועדשים ודומיהן.

יצא זית וכו' קושיא הוא כדמסיק דנימא השתא דכשם שיצא זית ולימד על כל האילנות לחיוב פאה כך יצא כרם ללמד על כל האילנות לחיוב פרט:

יאמר זית ואל יאמר כרם. ונילף כרם מזית בבנין אב:

זית שהוא פטור מן הפרט. דאין פרט אלא בכרם שהוא תחת לקט בתבואה כדכתיב ופרט כרמך לא תלקט אבל זית וכן שאר אילנות אין בהן פרט וא''כ בדין הוא שיתחייב בפאה אבל כרם שהוא חייב בפרט שוב לא יהא בו חיוב פאה הלכך צריך שיאמר חיוב פאה בכרם:

או אלו נאמר כרם. וכ''ת יאמר כרם ואל יאמר זית ונילף זית מכרם הדר קאמר דהא נמי לא מצית אמרת דאילו כן הייתי אומר דאיפכא מסתברא כרם שמצינו בו חיובא חדא והוא פרט שדי ביה נמי חיובא דפאה אבל זית שהוא פטור מן הפרט יהא פטור נמי מן הפאה הוי אומר דתרוייהו איצטריכו לפי שאין למדין זה מזה:

כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך מכאן לחיוב פאה בכרם. כדמפרש לה:

מה את שמע מינה. מכאן לפאה:

א''ר יונה דלא תעולל. לא תדקדק לבצור הכל הוא ולכלות המעשה בו:

כד''א אשר עולל למו ולשון מעשה הוא:

כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך מה את שמע מינה. לחיוב פאה א''ר יונה לא תפאר. לא תקח הפאר והפאה ממנו. כד''א לא תקיפו פאת ראשיכם:

זית. אין לי אלא זית וכרם שאר אילנות מנין וקאמר דילפינן במה מצינו מה זית וכרם שהן מיוחדין וכו' אף כל דבר שהוא חייב בביכורים כגון תאנה ורמון ותמרים שאר אילנות מנין:

ת''ל קצירך. כל מה שאתה קוצר בכלל ואפי' קציר אורז ודוחן שהן כמיני קטנית ויש בהן דרכים השנויים במשנתינו חייבין הן בפאה:

ואית דבעי נישמעינה מן הדא. אדלעיל מהדר נילף אילנות לחיוב פאה מרבויא דשדך ואית דבעי למילף לאילנות מן הדא דלקמן.

ברם הכא. גבי הכשר משקה מרבויא דקרא הוא דילפינן גם לזרע אילן דכתיב לעיל מניה וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא וכי יתן מים על זרע וגו' דהאי קרא בתרא על קרא דלעיל קאי דריבה הכתוב על כל זרע וגו' דכי יותן מים על אותו זרע מוכשר הוא ואפי' על זרע האילן:

תמן. גבי כלאים מיעט הכתוב לזרע האילן דלא דברה התורה אלא בסתם זרע שדרך בני אדם להיות קורין זרעים אבל זרע אילן שכן אין דרך בנ''א להיות קורין אותן זרעים אלא נטיעות קורין אותן דלא מצינו בשום מקום דקאמר הזורע אילן אלא הנוטע:

תמן אמרין זרעי אילן אין קרויין זרעים וכה את אמר זרעי אילן קרויין זרעים. כצ''ל וכן הוא בפ''ח דכלאים אחר דברי ר זעירא כלומר דבעי על התוספתא מדין הכשר זרעים דאמרינן בעלמא ועל הא דקתני דזורעין זרע א' מן המינין עם זרע אילן ולא חיישינן משום כלאים ואע''ג דאמרינן לעיל דאילן חייב בפאה מדכתיב שדך לרבות לאילנות אלמא אילן קרוי שדה ואמאי לא מחייב משום לא תזרע שדך כלאים אלא ע''כ דטעמא דזרע אילן לאו בכלל זרע הוא וקרא כתיב לא תזרע דלא קפיד אלא על שני מינין הקרויין זרע שמעינן דזרעי אילן אין קרויין זרעים והכא את אמר גבי הכשר זרעים דזרעי אילן ג''כ קרויין זרעים כדתנן פ''ק דמכשירין ובכמה מקומות שם דפירות אילן נמי הן בכי יותן ואמאי והא כתיב וכי יותן מים על זרע וזרע אילן הא קאמרת דלאו בכלל זרעים הוא:

הכי אמרינן שם לתרץ דברי ר' יונתן ודברי ר' יאשיה מתרץ לה התם ומייתי לה הכא לדר' זעירא על האי תוספתא משום דסיפא כר' יונתן היא דאתיא דאפילו במין אחד מתחייב וכדמפרש ר' זעירא לטעמיה דר' יונתן והשתא פשיטא דמתחייב הוא אם זרע החטה והחרצן כדמיירי התוספתא דבשעת זריעה הוי כלאים. והא דמייתי לה להתוספתא הכא משום האי בעיא דר' יודן דבעי עלה כדלקמן:

א''ר זעירא. מילתי' דר' זעירא לפרושי טעמא דסיפא דהתוספתא היא והכי איתא נמי לקמן בריש פ''ח דכלאים דפליגי התם ר יונתן ור' יאשיה דר' יאשיה סבר אינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע שני מינים בכרם חטה ושעורה וחרצן דדריש לא תזרע כרמך כלאים משמע דשני מינין בלא החרצן קאמר קרא דאי לאו הכי לא מקרי כרמך ור' יונתן ס''ל אפי' מין אחד וקאמר התם על דעתיה דר' יונתן כתיב לא תזרע שדך כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים כלומר כיון דאפי' במין א' מתחייב א''כ הרי הוא בכלל לא תזרע שדך כלאים דכרם נמי אקרי שדה והרי הוא חייב משום חטה וחרצן כמו בשאר כלאי זרעים ומתרץ ר' זעירא שם דלא תזרע כרמך כלאים עיקר כרמך כלאים לא תזרע כלומר דקרא בא ללמדנו דאפי' יש כאן עיקר הכרם שכבר נטוע הוא לא תזרע כלאים ואי לאו קרא יתירא ה''א עד שיזרע במפולת היד להכלאים דהכי משמע לא תזרע בשעת זריעה לא יהיה כלאים קמ''ל דאפי' מין אחד כבר יש לו עיקר ונטוע הוא לא תזרע מין השני שהוא כלאים עמו:

תני. בתוספתא דכלאים פ''א וה''ג שם זורעין זרע וזרעוני אילן כאחד הזורע חרצנים עם החטים ה''ז לוקה את הארבעים. וחסר כאן עם החטים: